טקסים ומנהגים בחתונה יהודית


כפי שכבר כתבנו בפוסט טקסים ומנהגים בחתונהחגיגת הנישואין היא חוויה משמעותית ומרכזית בחיי האדם, והיא נחגגת בתרבויות שונות בצורות שונות. למרות השוני, המטרה בכל התרבויות היא זהה – המעבר מחיי הרווקות לחיי הנישואין. במהלך החתונה, אפשר למצוא מנהגים וטקסים אשר מסמלים את התרבות, הערכים והברכות שרוצים להוריש ולהקדיש לזוג הצעיר ולמשפחותיהם.

גם ביהדות יש טקסים ומנהגים לפני, אחרי ובמהלך החתונה, אך טקס החופה והקידושין הוא החשוב ביותר ומהווה את מרכז האירוע. הרי לשם כך התכנסנו.

חותמים על הכתובה

השלב הראשון של הטקס, שלרוב נעשה עוד לפני החופה, הוא חתימה על הכתוּבה. החתימה אורכת כרבע שעה ונערכת בקצה שטח קבלת הפנים סביב שולחן שיושבים אליו החתן, הרב, שני העדים ולעתים אף אבות בני הזוג, סבים ואורחים נוספים שהזוג מכבדם בכך. גם נשים יכולות לשבת לשולחן החתימה. הרב עובר עם החתן על הכתובה, ממלא עמו פרטים שחסרים בה ומחתים עליה את העדים אשר נותנים תוקף משפטי לשטר הכתובה. שטר ללא חתימת עדים אינו ראוי לגבייה.

ההלכה היהודית באה להגן על האישה מפני ניצול או נטישה, וזוהי סיבת הכתובה. ההנחה היא שבמקרה של משבר בנישואים, האישה תהיה זקוקה על פי רוב להגנת החוק יותר מהאיש, כך על כל פנים היו פני הדברים בתקופה שבה נקבעו חוקים אלה על ידי חז"ל.

לפני החתימה החתן מקבל מידי הרב מטפחת, הוא אוחז בה בידו הימנית ומגביה אותה ומחזירה לרב. זהו מעשה סמלי הנקרא 'קניין סודר' ומשמעו מעין עסקת חליפין שבה תמורת המטפחת החתן מקבל עליו את כל ההתחייבויות שבכתוּבה (מעשה הקניין מחליף את החתימה של החתן ועל כן הוא אינו צריך לחתום בפועל על הכתובה. עם זאת, בארץ נהוג שהחתן בכל זאת חותם).

יש לשים לב: הכתובה היא מסמך משפטי ויש להקפיד שכל הפרטים שממלאים בה יהיו מדויקים. לפיכך כותבים עם הרב את התאריך העברי של החתונה (המתחלף עם רדת החשכה), את מקום החתונה ואת סכום ההתחייבות שסוכם עליו. כמו כן כותבים את שמותיהם המלאים של החתן ושל העדים – כולל שם שני, כינוי מקובל, ושם מלא של האב או של שני ההורים.

יתר על כן, בשל העובדה שהכתובה היא שטר התחייבות בעל תוקף לכל דבר ועניין, על החתן לשקול היטב על איזה סכום הוא מתחייב. לאישה יש זכות לתבוע את מלוא סכום הכתובה בגירושין או באלמנות.

♥ מתוך אתר ארגון רבני צוהר ואתר עמותת עתים

החופה

מבנה החופה עשוי מארבע מוטות ובד מתוח ביניהם, והוא מסמל את הכניסה לבית. הבית אליו החתן והכלה נכנסים בעת טקס החופה וכסימן לבניית בית חדש. ראייה זו של משמעות החופה, מעמיקה את משמעות ההליכה לחופה. לאחר שהחתן ביקש את ידי הכלה, דרך כך שהוא נכנס לפני הכלה לחופה ומתייצב תחתיה הוא מעיד על ציפייתו להיענות הכלה לחיזוריו ועל כוונותיו הרציניות לבנות איתה בית. בנוסף, החתן והכלה הם נציגי שתי משפחות שונות אשר קושרים את גורלם לעד האחד עם השניה. העמידה יחד של שתי המשפחות תחת חופה אחת מסמלת את האחדות הפרטית אשר משליכה על האחדות הכללית של עם ישראל. זוהי מעין צפייה ותפילה לעתיד, בו עם ישראל כולו יתאחד תחת רעיון אחד, אידיאל אחד ועתיד משותף אחד.

צועדים אל החופה

בעבר, החתן והכלה היו צועדים אל עבר החופה עם הוריהם (או כל אחד עם הוריו או הכלה עם האמהות והחתן עם האבות). המשמעות מאחורי המנהג הזה קשורה לסמליות בה נפרדים הילדים מהוריהם. כלומר, למעשה ההורים מלווים אותם בדרך לבניית הבית החדש ומשחררים אותם, מרצונם, לעבר העתיד. היום, זוגות רבים בוחרים לצעוד כזוג, כאשר ההורים מחכים להם בחופה. כל זוג בוחר את הדרך שמתאימה לו לפי שיקוליו.

  • החתן עם שני האבות והכלה עם שתי האמהות.
  • החתן עם הוריו והכלה עם הוריה.
  • ההורים מחכים מתחת לחופה והחתן והכלה מגיעים יחד.
  • כל אחד הולך עם הוריו. החתן הולך עם ההורים לחופה והכלה הולכת עם הוריה עד אמצע השביל. הורי הכלה ממשיכים לבד לצעוד לחופה ואילו החתן חוזר למקום שבו הכלה עומדת, מכסה אותה ושניהם ממשיכים יחד.

מכסים בהינומה

בעבר (ואפשר לראות את זה גם היום בחתונות דתיות) היה נהוג שהחתן יחד עם מלוויו ניגש לכלה, היושבת כל כיסא כלה ומכסה אותה בהינומה. יש הטוענים כי מנהג זה הנו זכר להתעטפותה של רבקה אמנו כאשר ראתה את יצחק בעלה המיועד כביטוי לצניעות. גם כלות בתרבויות אחרות בעולם מתכסות בהינומה, אך המקור של מנהג זה שונה מזה שביהדות. מטרת ההינומה היא להגן מפני רוחות רעות ועין הרע. בנצרות, מאמינים שההינומה מאפשרת לכלה להיות רגועה יותר ונינוחה יותר במהלך הטקס ולמנוע ממנה מבוכה. בנוסף, הסתרת פני הכלה בהינומה מאפשרת לחתן להיות הראשון שרואה את פניה עם תום הטקס והכרזת היותם בעל ואישה. מכיוון שהכלה מכוסה זמן רב במהלך הטקס, כדאי ורצוי לבחור הינומה דקיקה ושקופה.

עומדים בחופה

מבחינת ההלכה, מספיק שרק בני הזוג, הרב ושני עדים יעמדו תחת החופה, אולם נהוג שגם ההורים משתתפים ולוקחים חלק במעמד המרגש הזה. צירוף ההורים למעמד מסמל גם את המשכיות המשפחה. הם הדור המייסד ומהווים, יחד עם הזוג הצעיר, את היסודות לבניית הבית החדש/המשפחה החדשה לצאצאים שעתידים לבוא.

החתן והכלה עומדים במרכז, כאשר הכלה עומדת מימין לחתן. מקום עמידת ההורים תחת החופה אינו משנה ונתון לבחירת הזוג ו/או ההורים. האבות יכולים לעמוד לצד החתן והאימהות לצד הכלה או הורי החתן לצידו והורי הכלה לצידה.

שוברים את הכוס

שבירת הכוס על ידי החתן בחתונה יהודית הוא אחד המנהגים היותר מוכרים במהלך טקס החופה ומהווה את שיאו של הטקס. תוכלו לקרוא את הפוסט המלא על על המנהג, הפרשנות, בחירת הכוס המושלמת והשירים ממש כאן: שבירת הכוס בחתונה

פייר מיקאל כהן
צילום: פייר מיקאל כהן

עונדים טבעת

באם בחרתם להתחתן על פי ההלכה היהודית, חשוב להכיר את החוקים לגבי כשרות טבעת הנישואין. במידה והחלטתם להתחתן בחתונה אזרחית, אין כללים וכל טבעת שמוצאת חן בעיניכם יכולה להתאים. לפי היהדות, על טבעת הנישואין להיות עגולה ופשוטה. היא חייבת להיות חלקה מצידה הפנימי ועשויה מחומר אחד (ללא ציפויים וללא ערבוב של מתכות שונות). הרעיון שעומד מאחורי עקרון הפשטות נובע מהעובדה שעל הכלה לבחור את בעלה שלא משיקולים כלכליים וחומריים. חשוב לדעת, כי הטבעת יכולה להיות משובצת אבנים טובות, אך החתן מחוייב ליידע את הכלה על שווי האבנים. בכל מקרה, מכיוון שיש רבנים שמחמירים לגבי שיבוץ האבנים, מומלץ להתייעץ עם הרב המחתן טרם קניית הטבעת ו/או השיבוץ.

בנוסף, על החתן לקנות את הטבעת, ששווה פרוטה, מכספו ובמזומן כדי שלא יהיה מצב שהמוכר עדיין לא קיבל את התשלום, ואז עלול להתעורר ספק אם הטבעת אכן שייכת לחתן (במעמד החופה, הרב המחתן אף מוודא זאת לפני הקידושין). רצוי לרכוש את הטבעת כחודש לפני החתונה בכדי שיהיה מספיק זמן לשנות ולהתאים אותה לפי הצרכים והרצונות (עיצוב, גודל, חומר וכדומה).

במהלך החופה, בעת טקס ענידת הטבעת, על החתן לענוד לכלה את הטבעת על האצבע המורה. לאחר מכן, אפשר לענוד את הטבעת על כל אצבע שתבחרי. אין כללים לענידה, אולם הרוב נוהגות לענוד את הטבעת על הקמיצה. ענידת הטבעת על הקמיצה היא זכר לאמונות רומיות עתיקות, לפיהן באצבע זו עובר העורק הראשי שמוביל אל הלב, ובצורה סימבולית מצביעה על אהבה נצחית-אין סופית.

לפי ההלכה, החתן הוא היחיד שמקדש את הכלה בטבעת. ישנם רבנים שמאפשרים לכלה לענוד טבעת לחתן, אולם זה נעשה לאחר שהחופה מסתיימת.

pierre mikael cohen
צילום: פייר מיקאל כהן

שבע הברכות

ברכת שבע הברכות (המספר 7 חשוב מאוד ביהדות שכן הוא מסמל חשיבות, מזל, שלמות, טבעיות, ועוד) נאמרת פעמיים – פעם אחת מתחת החופה לאחר שהחתן מקדש את הכלה בטבעת ופעם נוספת לאחר סעודת החתונה (לאחר ברכת המזון). לשבע הברכות יש משמעות עמוקה ביהדות ומסרים חשובים לבני הזוג. באופן כללי, ברכה ביהדות, נושאת אופי כפול: אמירת תודה על מה שיש ותפילה לעוד שיגיע.

מתעטפים בטלית

התעטפות בטלית אינה חובה. זהו מנהג שקיים בעדות המזרח, והסיבה לכך היא הרצון לברך "שהחיינו" ("ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה") בטקס הנישואין. על פי היהדות, בברכת "שהחיינו" מברכים על אכילת פרי חדש, לבישת בגד חדש וכן בחגים וימים טובים, ולכן וזה לא בהכרח חייב להיות טלית, מה גם שלא תמיד אפשר לבצע את הברכה, שכן זה תלוי גם בשעת החופה. התעטפות בטלית מסמלת את האחריות שהחתן מקבל על בניית הבית החדש והכנסת הכלה לביתו. לפי המנהג, על אבי הכלה לקנות את הטלית לחתן, אך אין חובה לכך, החתן יכול לקנות לעצמו את הטלית. עדיף שהכלה לא תקנה את הטלית, ואם היא עושה זאת, עליה לתת לחתן את הטלית יום קודם ולא במעמד החופה.

שותים יין

שתיית היין בחופה מסמלת את השאיפה לכך שהנישואין יישתבחו עם השנים והאהבה תגדל ותהיה עמוקה וטובה יותר, כמו יין טוב. אחרי הקידושין הכלה עדיין איננה נשואה אלא רק מאורסת, לכן החתן אינו יכול להשקותה בצורה ישירה ועושים זאת דרך אם הכלה. אחרי שבע הברכות הזוג כבר נשוי, לכן החתן נותן לכלה ישירות לשתות את היין. מומלץ לבחור יין לבן ולא אדום, בכדי שאם חלילה היין יישפך על השמלה הלבנה לא יווצר כתם.

 

חלק מהמידע בפוסט לקוח מתוך אתר צהר ארגון רבני צהר


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s